זכרון ראשון:
ילד ארוך שיער מחזיק את השמש ביד, מגיש אותה לכל מי שרק יסכים לקחת. רגע קסום של לפנות בוקר בו האופק נצבע בגווני צהוב כתום וכחול. רגע של תקווה, של הגשמה, של תפילה, של השלמה. רגע חולף שהוקפא בלחיצת כפתור.
(ירושלים, 2013)
זכרון שני:
הם ישבו על הספסל, קרובים, שקטים ואז הם קמו ללכת. לאט לאט, צעד אחר צעד, כל הדרך תומכים ונתמכים. ככה הם צעדו להם ואני אחריהם - נפעמת מהקירבה, מהאהבה, מהרוך שבו שילבו זרועות ומתיאום הקצב, כמו פעימות של שני חדרי הלב. ככה הלכתי אחריהם, רוקמת לעצמי בראש את סיפור חייהם המפותל, את קורותיהם ותלאות חייהם, את האהבות, האכזבות, התקוות, שברונות הלב ושמחת החיים בלי לדעת עליהם מאום.
(פריז, 2011)
זכרון שלישי:
אנחנו צועדים באחד משביליו של פארק עירוני ירוק. ביציאה ניצב ספסל לבן עם מטפס ירוק בתחילת השלכת מאחוריו ולידו קיוסק על גלגלים. שעת בין ערביים ושערי הגן כבר עומדים להסגר. הילדים יושבים על הספסל ועובדי הקיוסק מציעים להם להתכבד בקרואסונים שנותרו, ושהיה ברור שכבר לא ימכרו היום. הילדים נענים בשמחה ואני נוצרת בליבי רגע קטן ומושלם שבו ספסל לבן, טיול משפחתי בלתי נשכח ונדיבות של אנשים שלא הכרנו נשזרו זה בזה.
(קופנהגן, 2014)
זכרון רביעי:
תמונת אופניים-על-גשר-מעל-תעלה היא כמעט בגדר מאסט לכל מבקר באמסטרדם היפה. עכשיו העיר עטויית שלכת כתומה-זהובה ואני מחפשת את הטאץ' הייחודי שלי למאסט הזה. 5 ימים שוטטתי וביום האחרון הן קרצו לי, כמעט הזמינו אותי לצלם אותן - אופניים בצבע ירוק מרווה עם פנצ'ר בגלגל האחורי כשברקע תפאורת סתיו נהדרת שהשתקפה במים. אחרי שהיתה בידי התמונה, הרגשתי שבאמת אפשר כבר לחזור הביתה.
(אמסטרדם, 2013)
על טיוליי באמסטרדם כתבתי כאן, וכאן
זכרון חמישי:
אנחנו משוטטות בסמטאות ומגיעות לכיכר מוקפת בבתי קפה. במרכזה ציירים, כולם עסוקים. אחדים מציירים מפרי דמיונם, אחרים משכפלים שוב ושוב אתרי תיירות מפורסמים, ויש שצדים תיירים לציור פורטרט. הכיכר הקטנה הומה ואנחנו מקיפות אותה, מתבוננות בידיים העמלות ליצור יצירה חדשה. אחר כך בוחרות לנו בית קפה צבעוני ושמח לארוחת צהריים קלה ומנוחה לרגלים, לפני שנמשיך הלאה לצוד עוד חלון יפה, דלת מעניינת, או חנות פרי וירק מעוררת תאבון.
(פריז, 2011)
זכרון שישי:
העיר קיבלה את פנינו מושלגת, קרה, מלכותית ויפה. עיר מושלמת! אנחנו מודדים את הרחובות ברגל, נכנסים לסמטאות, מציצים לפינות נסתרות, שותים שוקו חם וסמיך בבתי קפה קטנים... ואז הוא מופיע מולי, כאילו יצא מספר ישן, מסיפור היסטורי על שנות ה- 30 של המאה הקודמת. הכובע, המעיל המתנפנף, הידיים בכיסים, ההליכה הזקופה, השדרה עם הספסלים ופנס הרחוב ששימשו כתפאורת רקע... קליק אחד והוא היה שלי. לתמיד.
(פראג, 2013)
עוד על פראג כתבתי כאן
זכרון שביעי:
טעם של ילדות, אלו המילים שעמדו לי על קצה הלשון כשראיתי את הקרוסלה הזאת. הצבעוניות והתנועה שבו את ליבי ואני עמדתי מוקסמת, מביטה בילדים המעופפים להם בין שמים לארץ. "טעם של ילדות", כי מי מאיתנו לא היה רוצה לפעמים להרגיש עוד טיפונת ילד? לתת לעצמו את החופש להיות, להרגיש לחוות. לעופף לו חסר דאגות בלב מרוגש עולה על גדותיו כשמפיו נמלטת צעקת אושר ופחד.
(ישראל, 2012)
זכרון שמיני:
הדרך לאין סוף מובילה, כך נראה, מראש שער הניצחון אל תחתיתו. נערתי ואני מטפסות במדרגות הספירליות היפהפיות, צופות מגבוה על עיר האורות שאין שניה לה. מתחתינו הרחובות נמתחים ישרים ורחבים, תחומים בבתים אירופאיים כל כך. הרוח הקרה בפנים, שכרון חושים, הערב יורד, האורות נדלקים, ושוב אנחנו במדרגות הספירליות - הפעם יורדות אל סוף היום.
(פריז, 2011)
אם גם לך יש זיכרונות, אם גם בך נוגעים געגועים למשהו שקרה מזמן, אם אהבת את הצילומים, אם הזדהית עם המילים – אשמח לשמוע את קולך! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה ולהרשם לבלוג. כך נוכל לשמור על קשר ואשלח לכם למייל פוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם לפעם.
