כשאומרים "יום כיפור" יש החושבים על סליחה, אחרים על צום ועל חשבון נפש, או על הקשר שבין דת ומדינה. אצלי צמד המילים הזה מהדהד בדרך כלל זיכרונות ילדות.
יום כיפור היה בשבילי יום מיוחד - יום שבו יצאנו לפיקניק משפחתי, בדרך כלל תחת אחד האשלים הגדולים שבוואדי. אבא הצטייד בגזיה, אמא בציידנית עם קונסרבים, ואני ואחי הלכנו מכות במושב האחורי של האוטו. כשהגיעו מים עד נפש אחותי הגדולה הועברה אחר כבוד לשבת בינינו להפרדת כוחות. עד היום, כשאני עוצמת עיניים, אני יכולה להיזכר לפרטי פרטים ברוח החמה הנגבית, בשקט בו נעו ענפי האשל מעלינו ובטעמים שאמא שלי הצליחה להוציא מכמה קופסאות שימורים פשוטות.
ביום כיפור של 1973 דווקא חרגנו ממנהגנו ונסענו, במקום לפיקניק בוואדי, לים. כבר אינני זוכרת לאיזה חוף זה היה - אולי דיקלה, אולי חרוּבֶּה - אבל בצהריים, בדרך חזרה הביתה, מישהו אמר שפרצה מלחמה. הייתי ילדה בת 5 וחצי. נשארו לי מעט זיכרונות מאז - תמונות בראש. תמונות של רגעים בלי סיפור.
האפלה
הקיבוץ חשוך. חלונות הבתים אפלים. פנסי המכוניות צבועים בכחול כהה. הצבע לא אחיד, רואים את סימני המברשת - חריצים דקים דרכם בוקע אור קלוש. בדרך לחדר האוכל, ליד בית התינוקות, מסתובבים הרבה חיילים לא מוכרים. צלליות לא מזוהות במדים. מראה מוזר - הרי בקיבוץ כולם מכירים את כולם. פתאום תכונה כזאת של אנשים זרים. מאוחר יותר באותה שנה, כשחדר האוכל יוחשך ויודלקו נרות החנוכה על שולחנות החג, אני אזכר בתמונה הזו.
אזעקה
השטח שבין הגן לכיתת אורן היה מגרש המשחקים שלנו. היה שם "הביתן הקטן", גינת ירק שהקמנו, נדנדות, קרוסלה וכמה אשלים גדולים. קבוצת ילדים לבד. מסתובבים בקרוסלה להנאתנו. מסביב ריק ושקט, אבל לנו זה לא מפריע וגם לא נראה לנו חריג או מוזר. פתאום, אזעקה, אך אנחנו ממשיכים בשלנו, לא עוצרים את הסיבובים. אמא מבוהלת של אחד הילדים עוברת במקרה בסביבה ושולחת אותנו מיד למקלט.
המקלט
המקלט נמצא מתחת לגבעה שליד הגן. הגבעה מכוסה צמחיה ושיחים ובדרך כלל משמשת לנו כמקום למשחקים - גבעה כייפית ומסתורית, מלאה בשבילים ובמקומות מחבוא. המקלט שמתחתיה תמיד סגור, אבל לא נעול. הירידה למקלט מפחידה אותי. כמה פעמים העזנו וירדנו למטה, בחושך. את האור מדליקים במן מתג ברזל אפור שמסובבים חצי סיבוב ימינה, או שמאלה – מי זוכר עכשיו? מדרגות בטון צרות ואפורות מובילות למטה, אל הלא נודע... בפנים חושך מצרים. ריח טחוב, עומד, מעופש. פחד אלוהים.
אלו שהכרנו
אבות של חברים לגן מגוייסים למלחמה. אחת הילדות מכינה לאבא תמונה ובה תרנגול צבעוני. היא תתן לו כשישוב. אבא של ילדה אחרת מחפש אחר אחיו שנעלם. רק לפני שבועות ספורים ביקר הדוד בקיבוץ, ופתאום הוא איננו. כאילו בלעה אותו האדמה. שבועות אחרי תום המלחמה הגיעה ההודעה שנהרג. שלא ישוב יותר.
שני בני גרעין נהרגים. צביקה ואלכס. רק לפני שבוע צביקה היה בתורנות הגשה בחדר האוכל בארוחת ערב. אני זוכרת. מאלכס אין לי כל זכרון מוחשי. שנים מאוחר יותר אתקל בשמו החקוק על לוח הזכרון בבית הספר בנווה שאנן בחיפה שבו למדו ילדיי. אחת החברות שלי אומרת שיש מודעה על לוח המודעות ואני כל כך קטנה אבל כבר מבינה וחושבת לעצמי איך עוברים ליד דבר כזה כשנכנסים לחדר האוכל?
לילה
בגן כמה חדרי שינה. ילדים בני 4, 5, ו- 6 רגילים לישון לבד. צרות? לשם כך יש "שמרטף" שמתחתיו עומדים וקוראים לשומרת לילה ומקווים שתשמע ותגיע. פחדים? זה לא נקרא "צרות" ובגללם אף אחד לא קורא לשומרת לילה. אבל עכשיו מלחמה, ואני מאושרת, ממש ברקיע השביעי כי ההורים עושים תורנות שינה בבית הילדים. כל לילה הורה אחר. ההורה ישן על מיטת ברזל מתקפלת בחלל הגדול, הכללי של הגן – ואני זכיתי כי מהמקום בו ממוקמת המיטה שלי אני יכולה לראות את קצה המיטה של המבוגר התורן. אני לא רואה את המבוגר, אבל רואה את קצה מיטת הברזל וזה מספיק לי. מרגיע אותי. לא יאומן עד כמה הקצה הזה נותן לי בטחון ושקט. בחוץ יש מלחמה, אבל בפנים הפחדים נעלמו.
לו יהי
Comments