נקודת התחלה: Courmayeur
נקודת סיום: Rifugio Bonatti
מרחק: 12 ק"מ (860 מ' עליה)
למרות החדר המפנק אני ישנה גרוע ומתעוררת מחלומות על ברכיים שלא מצליחות לשאת אותי הלאה. אבל הבוקר מביא איתו מרפא, גם לגוף וגם לדאגות, ולאחר ארוחת בוקר עשירה ומלאה כל טוב – הטובה ביותר שהיתה לנו בכל הטרק – אנחנו יוצאים עם מורן לדרך. לפנינו יום שאמור להיות קל יחסית וקצר. יום שהגיע מבחינתי בדיוק בזמן הנכון.
פרחי האלפים
קל וקצר, אבל בכל זאת מתחיל בעליה תלולה היוצאת בסמוך לכנסיה המקומית - מקום מתאים לשאת בו את תפילת הברכיים! בפיאצה מתאספים ילדי בית הספר עם בוקר לאט לאט. נראה כי הם מצויידים לקראת טיול קצר.
אנחנו צועדים מעט בתוך העיירה היפה ולאחר חציית הנהר נכנסים אל יער מחטני אפלולי ונעים. עושים הרבה הפסקות, נהנים מהנוף הנגלה פה ושם מבין העצים, ובמבט לאחור - מזהים את הדרך הארוכה בה צעדנו ביומיים האחרונים מ- Col de la Seigne הגבוה והמושלג, דרך הירידה הקטלנית אתמול אל קומאיור, ועד הכנסיה שממנה יצאנו הבוקר. אנחנו מתנשמים ומתנשפים, והנה מגיחים מורה הספורט המקומי ואחריו כל הכיתה שפגשנו קודם לכן, ובקלילות חולפים על פנינו. יצאו לטיול בוקר – 736 מ' עליה ואותו מספר בירידה – ככה, בקטנה...
יער אפלולי ונעים
במרפסת של Bertone אנחנו נעצרים להפסקה קלה על קולה + שוקולד מה"פיקניק" של אתמול. בזמן שאנחנו משיבים רוחנו עם שוקולד, בעשב שמעל הבקתה המורה נושא הרצאה מלומדת ומעודד את הילדים בקריאות "ברוויסימו!", כאשר הם עונים תשובה נכונה.
המורה מרביץ בילדים תורה
כאן גם נכיר לראשונה שלישיה חביבה וספורטיבית שתכונה מעתה בכינוי הלא מקורי "דפנה וחבורתה" וכוללת את דפנה ובן זוגה וגם חברה של דפנה. אם בארץ יש לפעמים תחושה של אדם-לאדם-זאב, דווקא על השביל החיבור לישראלים הוא מיידי וכל כך טבעי, ולי יש תחושה שמדובר בהרבה מעבר לשפה המדוברת המשותפת.
עוד טיפוס קצר והדרך מתייצבת על קו גובה אחיד יחסית והולכת עליו פחות-או-יותר מעתה ועד סוף היום. דרך מתונה, אפ-היל ודאון-היל לסירוגין. פינוק אמיתי! ובשבילי גם חצי נס שתורם להתאוששות הכללית של הרגליים.
פרות בדרך
הדרך היפהפיה והפורחת עוברת מעל ובמקביל לעמק Val Ferret האיטלקי. העמק זוהר בשמש הנעימה, בתחתיתו נהר זורם וגועש, על הגדה שממול פסגות ענק עטויות קרחונים.
Val Ferret
השביל אביבי, קל ומקסים והוא מתפתל בין חורשות קטנות ומרחבי אחו מכוסים מרבדי פרחים. אנחנו מוצאים לנו צל להפסקת צהריים ארוכה, גם היא פרי שאריות ה"פיקניק" מאתמול, ונהנים מהשקט.
שביל פורח קליל ויפהפה
אחרי מנוחה אנו ממשיכים בדרך, הולכים והולכים, אך הבקתה לא נראית באופק. למרות סימון השבילים המצויין, בשלב מסויים מתגנב לליבנו חשש קל שפספסנו את סימון הפניה לבקתה, ואנחנו פותחים מפה ומאתרים את מקומנו המדוייק. ניצלנו – מסתבר שאנחנו בדרך הנכונה. ובאמת כ- 10 דקות מאוחר יותר מתנוססת מעלינו הבקתה ולפנינו שלט האומר – "Rifugio Bonatti חמש דקות". ביום החמישי לצעידה כבר הבנו כי בקצב שלנו מדובר בלפחות 7 דקות, אבל במרחקים כאלה – מי סופר?
Rifugio Bonatti
בקתת בונאטי Rifugio Bonatti נטועה בנוף מהמם, אבל כרגע זה לא ממש עוזר לנו כי הבחורה בקבלה לא מוצאת את שמנו ברשימת ההזמנות. שוב דאגה קטנה מרימה ראש, אבל תוך דקות התעלומה נפתרת, ומסתבר שנרשמתי על שם המשפחה שלי ולא על שם המשפחה המשותף שלנו. מעתה, בכל מקום אליו נגיע אני מקפידה למסור את שני השמות. לשמחתנו ולהפתעתנו – לא רק שאנחנו נמצאים במפה ואנחנו נשארים במפה, אנחנו גם משודרגים לחדר פרטי רק שלנו במקום החדר המשותף בן 14 המיטות בו היינו אמורים לישון. יש!!
שודרגנו לחדר פרטי
מקלחת זריזה על אסימון שמספיק לדקות ספורות, כביסה במים קפואים ממש ופינוק של קפה ועוגה בוורנדה המקומית. על רקע הנוף היפה התרחשות - קבוצה אסייתית "מתלבשת" על אחד המטיילים, מוסרת לו את כל המצלמות שלהם והוא מצלם ומצלם ומצלם... לאחר שסימנו V על המשימה הם מתיישבים ומנעימים את זמננו בשירה בציבור מלווה בניגון מפוחית מתוך שירונים שהוכנו מבעוד מועד.
מחזה משעשע על הוורנדה
בעודנו יושבים שם ממתינים בקוצר רוח לשעת ארוחת הערב, מגיע "הילד" - תרמילאי שמסתובב כבר לא מעט זמן בעולם. זהו יומו הראשון על השביל, יש לו תיק ענק וכל הציוד על הגב כולל אוהל ואוכל בכמויות מסחריות. אנחנו מזהים את עצמנו לפני 30 שנה בילד הזה וחשים אליו סימפטיה וקירבה למרות שאיננו מכירים. הוא חביב, שואל שאלות, ואנחנו, "המנוסים", עונים באריכות ובסבלנות. איך אחרי 5 ימים הפכנו כבר למומחי שביל?
הוא יוצא לחפש מקום להקים את האוהל שלו לצד הבקתה ואנחנו נכנסים עם כולם לחדר האוכל. המרק סמיך ונהדר וגם יתר הארוחה חביבה. יחד עם זאת, חדר האוכל כל כך רועש שמיד לאחר הקינוח אנחנו מתפנים משם. יוצאים למרפסת לתפוס את הדמדומים ולשוחח עם החבר'ה בבית. מתגעגעים. פורשים לישון - המיטות נוחות, המסדרון שקט והעייפות מכריעה אותי.
תופסים דמדומים
We Came Along This Road - Nick Cave And The Bad Seeds
Comments