אוקטובר 2016 - המוטיב המרכזי: מתצפית לתצפית בין שכונות מנומנמות
ללא עצירות אנחנו ממשיכים בדרך. המקטע שלפנינו מתחיל בירידה, אך אל דאגה – היא לגמרי לצורך עליה שאינה מתונה כלל. המבט מסטלה מאריס אל מול השמש בשילוב זיהום האוויר היושב על איזור המפרץ משווה לנוף מראה מעט אפוקליפטי. בניין משרדי הממשלה המכונה "הטיל" נראה מכאן בבירור, בולט בכיעורו המגלומני (לדעתי, רק לדעתי) וטובע בים של מנופי הענק בנמל.
ארוחת הבוקר שזממנו לאכול בנקודה גבוהה זו נאלצת להידחות מעט, עובדה שגורמת למירמור בקרב הדור הצעיר. צודקים! שלפנו אותם בשבת בשש בבוקר מהמיטות וכעת כבר כל מקטע 18 מאחורינו וטרם זכינו לטעום מן הביצה הקשה והמלפפון... לפיכך, אנחנו לא מתמהמהים יותר ופוצחים בירידה בדרך סטלה מאריס כשבליבנו מזדמזם לו השיר: "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה. אנו צופים לקראת שעה גדולה, זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה..."
האמת שהראש כבר לא ממש זקוף והנפש די שחה, ואנחנו מתקשים למצוא מקום נורמאלי לעצור ולאכול בו את ארוחתנו. הנהמות גוברות, אך הידד! באמצע הירידה יש נקודת תצפית, שם אנו פורשים מפה ומוציאים את התקרובת. מקום מרהיב עם ספסלי אבן ו...גלי לכלוך איומים. לא נותר אלא לומר זאת שוב – כמה חבל, ואפשר גם להוסיף – איזה בזבוז.
על בטן מלאה נמשיך עוד קצת ומיד נתחיל בעליה ברחוב הבישוף חג'אר. השמש כבר במעלה השמים וההליכה בין בתי מגורים גבוהים. אנחנו מוצאים צל בגן שעשועים מוזנח ועוצרים בו למנוחה קלה נוספת.
השביל עובר בין רחובות השכונה – פעם ימינה ופעם שמאלה, כאן שביל ושם גדר. הטקסט מצליח לבלבל אותנו מעט, אך למזלנו גיא עדיין איתנו! והוא מסייע לנו למצוא את הדרך הנכונה. רושם לעצמו הערות על סמך הבלבולים שלנו.
בשלב זה אנחנו מדלגים על הכניסה אל המקדש הבהאי הסמוך, אליו נגיע במקטע הבא, וממשיכים ישירות אל שדרות הציונות, שם ממתינה לנו נקודת תצפית יפה נוספת. בסמוך אליה בית מעניין עם אלמנטים צהובים ועציצים המעטרים מרפסת עגולה. כשנתקרב נגלה לאכזבתנו כי מדובר בצמחי עד, או במילים אחרות – פלסטיק.
ברחוב שניים בנובמבר נפנה ימינה אל אחד המקומות הקסומים (כן, קסומים!) והאהובים עלי בחיפה – גן הפסלים של אורסולה מלבין. בגן אנחנו לוקחים פסק זמן מהעליה התלולה, מטיילים בין הפסלים ועושוים פוזות למצלמה. הפסלים מתארים בעיקר דמויות אנושיות, אך גם בעלי חיים. תמונות יומיומיות של משחקים, מגע ומחוות אנושיות. הכל טובל בירוק של הגן ובכחול של הים הנמצא ברקע. כל כך מקסים ונוגע ללב.
ביציאה מגן הפסלים נחצה שוב את שדרות הציונות ונגלה להפתעתנו קיר דקורטיבי נהדר שהכינו ילדי אחד הגנים המקומיים עם הוריהם [על הקיר כתבתי בהרחבה כאן. לחיצה ואתם שם]. הקיר צבעוני ומשמח ואנחנו מזהים בו מוטיבים מחיפה, מישראל וגם מהעולם הגדול. יפה וכל הכבוד לילדי הגן!
העליה ממשיכה עוד מעט עד רחוב שפעם נקרא רחוב פנורמה וכיום – יפה נוף. זאת בזכות הנו, המקסים הנשקף ממנו. מדובר באחד הרחובות עם הבתים היפים, המעניינים (והיקרים) ביותר בחיפה.
יפה נוף אכן מצדיק את שמו, אך אין ספק שהפתעת המקטע הזה היא דווקא כנסיה רוסית שנבנתה בסוף המאה ה- 19. היא נמצאת ברחוב החורשה הסמוך. נחצה את ציר התנועה הראשי, שדרות הנשיא, ונכנס לרחוב השקט שמנגד. בין בתי המגורים שוכנת הכנסיה, הפעילה בעיקר בשבתות. אנו נקלעים הישר ללב טקס הטבלת תינוק חדש. במקום חצר גדולה ויפה עטוית עצים ובפנים חלל לא גדול, אך מרשים. בעומדנו שם המקום מלא מפה לפה, אולי בשל הטקס, אולי בשל הקהילה שהתגבשה סביב הכנסיה הקטנה ופוקדת אותה מדי שבוע.
סיבוב קטן ברחובות שכונת רמת התשבי, על עצי האורן הגדולים ובתיה המעניינים, מביא אותנו בחזרה אל הציר הראשי אותו נחצה שוב, וכאן גם ניפרד מגיא.
משם הדרך קצרה בחרה אל רחוב יפה נוף ואל נקודת התצפית המרהיבה שמעל הגנים הבהאים. המקום הומה אנשים, אוטובוסי תיירים ומכוניות המחפשות חניה – בדרך כלל לא הועיל... אנחנו לא מתעכבים שם ורק נחים מעט בגן הציבורי שמעל הכניסה לגנים. לצידנו נח גם התותח הצרפתי ממלחמת העולם הראשונה.
הגענו לישורת האחרונה של השביל. מתחילים להרגיש את הסוף ולהרהר באתגרים חדשים.
Comentarios