היה זה עוד יום רגיל עם משימות רגילות ורוטינה צפויה. יום שבו התגלגלתי לפתחו של רחוב התקווה, אליו הגעתי הודות לידידי הוויז. הייתי טרודה ולא היה לי זמן רב, אבל שם הרחוב נחקק בראשי וחודשים לאחר מכן הגיח ממגירות הזיכרון והוביל אותי לחיפוש אחר אופטימיות שמגלמות במשמעותן מילים. יצאתי לתור אחר רחובות בחיפה הנושאים שמות שמבטאים רגשות חיוביים אוניברסליים, כאלה שנראה כי כל אדם באשר הוא יוכל להזדהות איתן.
ראשית ערכתי רשימה שהתבססה על 1,394 רחובות העיר הנמצאים באתר רשות האוכלוסין וההגירה. בחרתי 7 רחובות ודי התפלאתי לגלות שלמעט אחד, לא ביקרתי באחרים מעולם. יצאתי לדרך בלי לדעת בעצם מה אמצא או אגלה, ובטח שלא על מה אכתוב. עד מהרה חשף הסיור תמונה מעניינת שאותה אחלוק כאן. אז האם יש כיסוי למילים החיוביות שבהן מתהדרים הרחובות הללו? תכף נדע...
רחוב העתיד
מה יותר אופטימי מלהתחיל בעתיד? "רחוב העתיד" נשמע, לפחות לי, כמו משהו עם קונוטציה חיובית שמחכים לו... אבל לא! ואפילו בדיוק להיפך. רחוב העתיד בחיפה נראה "בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום...". הרחוב הקטן ממוקם בלב אזור תעשייתי בחוף שמן בואכה נמל חיפה ונראה כאילו נשכח מלב. אין בו כמעט כלום, לבד ממספר מחסנים, כביש משובש מאד (מאד), ערמות ענק של זבל ותחנת אוטובוס אחת שכוחת אל.
מבעד למחסנים מחופי הפח נשקפים מורדות הכרמל עליהם בנויה העיר. זה היה מראה עצוב ואני מקווה שאינו משקף את העתיד של חיפה. מהמרשתת למדתי כי הפתגם "כאשר אבדנו – אבדנו - מבטא יאוש מצד אחד ותקווה גדולה מצד שני - השלמה עם לקיחת סיכון כי אין יותר מה להפסיד". בואו נודה שיש פה קצה של התחלה מעודדת.
שלושת הרחובות הבאים בהם שוטטתי נמצאים בשכונת קריית אליעזר. השכונה נוסדה בתחילת שנות החמישים על ידי עובדי נמל ונקראת על שמו של שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן. אחד המאפיינים הבולטים של השכונה הם בתי המגורים הציבוריים בדמות שיכוני רכבת, המופרדים ביניהם בשטחים משותפים נרחבים יחסית. את מרביתם תכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד.
רחוב אחווה
המילה "אחווה" עלתה לכותרות עת תפסה מקום של כבוד במכבסת המילים שקישטה את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה- 73 למדינת ישראל. כמה חבל שאינה מתקיימת הלכה למעשה, ואפילו היפוכה הגמור הוא זה שמאפיין את המציאות העכשווית בה אנו חיים. הייתי שמחה אם היינו חווים קצת יותר ממה שהמילה מייצגת - ערכים של אמון, תמיכה, הדדיות ונתינה בין אדם לחברו.
רחוב אחווה נקרא על שם קבוצה שנוסדה ב- 1912 בארצות הברית לטובת התיישבות בארץ ישראל ועבודה קבלנית ביישוב חקלאי קואופרטיבי. מטרתה היתה להפוך את העסקת הפועלים היהודים לעסק משתלם ויציב. הגרעין המייסד עלה מצפון אמריקה ואליו הצטרפו חלוצים מתנועת פועלי ציון. החידוש המהפכני של הקבוצה היה באופן ההתקשרות עם המעסיקים בחוזים ארוכי טווח, ולא על בסיס יומי כפי שהיה מקובל אז. חבריה נדדו מערד לחיפה, וחלקם היו שותפים בהקמת קיבוצים.
רחוב אחווה הוא רחוב קרית אליעזרי טיפוסי עד מאד. בין בתי השיכונים ניתן למצוא אקליפטוסים ותיקים וגם כמה פינות חמד. אחת מהן נמצאת ממש בקצהו בצמוד למרכז הרפואי לין - גינה צבעונית ומקסימה שטופת אור, צעצועים ופריטים שונים צבועים בשלל צבעי הקשת ומסודרים על ידי יד מכוונת. יוזמה פרטית קטנה שהופכת את השיטוט ברחוב לכה משמח. תהיתי איך זה שגינה כזאת שורדת לאורך זמן? איך היא לא סובלת מוונדליזם או גניבות? אולי התשובה היא שמדובר באחווה אמיתית ושרצון לעשות טוב מביא איתו רק טוב. אחרת אין לי הסבר.
רחוב דרור
אני מתבוננת בהגדרה ונדמה לי שהמילה "דרור" מבטאת את מה שכל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, שואף אליו. משום מה זה לא בדיוק מצליח ברוב המקרים. אנחנו נבלעים בשגרה אפרורית וסיזיפית, כלואים בתוך עצמנו בהרגלים ישנים שמניעים אותנו לפעולה ולא מצליחים להשיג דרור אמיתי.
על כל פנים, בניגוד לרוב הרחובות שהצצתי אליהם, רחוב דרור מטופח ונחמד, צנוע ואף נקי! הוא מחבר בין רחוב אלנבי הראשי שמעליו, לבין המרכז המסחרי ההומה הנמצא סביב כיכר מאירהוף, שלא מזמן התבשרנו על ידי העיתונות המקומית כי התחדשה בפסנתר!!! מה אומר ומה אגיד? זה בדיוק הדבר היחיד שהיה חסר שם... במעלה הרחוב, כשפנינו דרומה, מציץ אלינו הכרמל שנישא מעל הבתים הנמוכים. בקצהו כיכר יפה ומטופחת עם עץ זית במרכזה. בדרך נפגוש גן שעשועים לילדי השכונה, שבילים ירוקים המובילים אל כניסות בתים ומרפסת עם פסל של סוס.
האם האנשים שמתגוררים ברחוב תהו פעם על משמעות שמו? אין לדעת. בכל אופן גם אם כן וגם אם לא, זה בהחלט רחוב שהפיח בי תחושה שהוא מכבד את השם היפה שניתן לו.
רחוב התקווה
רחוב התקווה נמצא בקריית אליהו, שכונת-בת של קריית אליעזר הגדולה, הוותיקה והידועה. זהו רחוב קטנטן ושקט שנחלק לשניים על ידי רחבת חניה גדולה. בחלקו המזרחי נמצאים בניינים הבנויים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס). נמצא כאן את המאפיינים הידועים - הקווים האופקיים, המרפסות המתעגלות והחלונות האנכיים הנמתחים במעלה חדרי המדרגות.
חלקו המערבי, לעומת זאת, הוא לגמרי "קריית אליעזר" על שיכוני הרכבת המפורסמים שלה (ומה שמתחתם) והשטחים הפתוחים והגדולים יחסית בין בניין לבניין.
מן הסתם, ניתן לשער כי הרחוב קרוי על שם ההמנון הלאומי. אם נעזוב את המשמעות הלאומית לרגע ונפנה למילון לפרשנות הנקייה של המילה נבין עד כמה המונח תקווה פשוט, שגרתי, אלמנטרי. כמעט סתמי. ואולי דווקא בגלל זה - הוא הדבר שכל כך חסר לנו כאן בשנים האחרונות.
רחוב השלום
נדמה לי ש"מצב ללא מלחמה" מרדד מעט את המונח, וששלום אמיתי הוא הוויה הרבה עמוקה ומורכבת. גדלתי והתחנכתי במקום שבו שלום (או במקרה שלנו - אחוות עמים) היה לא רק סיסמא החקוקה בראש העמוד הראשון של עיתון הבוקר, אלא החיים עצמם. למען השלום עם שכנינו עמדנו בצמתים, השתתפנו בהפגנות, שרנו "הבאנו שלום עליכם" בכל פעם שנכנסנו בשער הקיבוץ, והאמנו בכל ליבנו שהוא אכן אפשרי ובוא יבוא. השנים האחרונות עמעמו קצת את הלהט, אבל אני עדיין רוצה לקוות שיש לזה סיכוי אמיתי. ולא רק עם דובאי...
רחוב השלום ממוקם בשכונת הדר, ומקשר בין הרחובות מסדה ההיפסטרי והרצליה המזדקן. סמוך למרכזו ישנה נקודה בה הוא הופך, בדרך כל כך חיפאית, מכביש לגרם מדרגות רחב. ואכן זהו רחוב קטן ו"חיפאי" במובן הטוב של המילה – צנוע, אקלקטי מבחינת סגנונות הבניה, יש בו אוכלוסייה מעורבת יהודית וערבית (שלום או לא שלום?), רואים ממנו את הכרמל בצד אחד ואני בטוחה שממרפסות הבתים ניתן לראות בצד השני גם את הים, הוא רבע מוקפד ושלושת-רבעי מוזנח, והכי חשוב – הוא טומן בחובו עליה רצינית (או ירידה רצינית – תלוי מאיזה צד מגיעים).
כשמטפסים במדרגות במעלה הרחוב, הולכים ומתגלים מגדלי מרכז פנורמה ("מגדלי התאומים", אם תרצו) שהפכו כבר מזמן לחלק מהסקיי-ליין של העיר.
הגעתי ביום גשום והתהלכתי לי לאט. לעיתים נאלצתי למצוא מסתור מפני הגשם תחת מרפסת תלויה או בחדר מדרגות. הצצה זו לחדרי המדרגות בהחלט שדרגה לי את הביקור ברחוב שב- 30 שנה האחרונות חלפתי בו אך ורק ברכב. כדאי ללכת ברחוב גם הלוך וגם חזור, מה שמאפשר פרספקטיבות שונות על מה שיש בו, כמיקרוקוסמוס של העיר עצמה, וגם להרהר שוב במילה שנבחרה לפאר את שמו.
רחוב חוסן
כרחובות רבים בחיפה (ובערים מעורבות אחרות), שמו של רחוב זה הוחלף מערבית לעברית לאחר קום המדינה. מדובר בנושא רחב ומרתק בפני עצמו שעניינו הפוליטיקה שמאחורי הענקת שמות לרחובות, שקצרה היריעה מלעסוק בו כאן. במקור שמו היה רחוב "חסאן", על שם חסאן בן תאבת - משורר ערבי, ושונה לרחוב "חוסן" - בניסיון מוזר במקצת לשמר את הצליל המקורי של השם. קראתי שלאחר שינוי שמו החלו התושבים לכנות אותו רחוב "חוסיין". האם זו מחאה שקטה? או שמא יישור קו? אין לדעת.
הרחוב נמצא בשכונת חליסה ותחום בין מכולת שכונתית, שהזכירה לי את המכולות שפגשתי בכפרים הנידחים של בולגריה, לבין שטח מגודר שבו גדלים עצי פרי, עשביה וקרון של סוס. מצידו האחד של הרחוב סדרת בתי אבן בעלי עיצוב אחיד שנראים מטופחים ומשומרים. מעברו האחר מרכז יום חוסן המפעיל סדנאות העשרה לאנשים בעלי מוגבלויות ומופעל על ידי עמותת אלווין. בין לבין הרבה שטחי הפקר בלתי מטופלים.
מילון אבן שושן לא מספר לי על משמעות המילה, אבל במרשתת מצאתי שהמונח חוסן, במובן הנפשי, מתאר "יכולת חיוביות להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו". אני לגמרי יכולה להתחבר למילה הזו ולקוות שכל אחד מאיתנו ימצא בתוכו את הכוח, היציבות והעמידות להתמודד עם אתגרי החיים.
רחוב אני מאמין
כקודמו, גם שם רחוב זה עֻבְרַת אחרי 1948. במקור רחוב "אל-מאמון" על שם עבדאללה אבו אל-עבאס, החליף השביעי לבית עבאס. תושבי הרחוב רואים עצמם כחלק בלתי נפרד משכונת חליסה, גם אם הוא מעט מרוחק ומופרד ממנה.
הרחוב תחום מכל עבריו ברחובות סואנים וגדולים, עניין שמעצים את דלותו במרחב – והוא בחלקו נטוש וזנוח.
בינות לבניינים המתפוררים ולצמחיה הגדלה פרא מסתובבים תרנגולים באין מפריע, אחד קורא בקול למרות שהשחר עלה זה לא מכבר. אבל שהמראות ה"כפריים" לא יטעו אתכם. למרות סמיכותו לתחנת משטרת חיפה, המצלמות הרבות המרשתות את הבניינים הנטושים שבתחומו לא מותירות מקום לספק מה מתרחש כאן ממש מתחת לאף.
בקצהו המערבי גובל הרחוב בצומת הרחובות אבן גבירול והגיבורים, ומעליו מתנשא הגשר האדיר ע"ש גדוד 22. העמידה מתחת לעמודי הגשר מעבירה את עוצמתו בכלל, אך בעיקר את הניגוד שבינו לבין הרחוב הכל כך נחבא אל הכלים שלמרגלותיו.
את סיפור הרחוב הזה, ואת הפוסט כולו, רציתי לסיים בשיר שעוזר לי לנסח את מה שניסיתי להגיד כאן. מצאתי בשיר אמונה באדם, דרור, רעות (אין רחוב כזה בחיפה אבל יש בית ספר...), תקווה, עתיד, שלום. וכמו הדיסוננס הקוגניטיבי שמשתקף ברחובות האלה שקצת נשכחו מאחור, מוזנחים, צדדיים ונידחים, אך שמם הולך לפניהם, נראה שגם במציאות בה הכל תלוי על בלימה, מקולקל, מיושן ומתפורר – כל עוד קיימות בשפה שלנו מילים שמבטאות אופטימיות אוניברסלית וניתן לומר אותן בקול רם – אני יכולה רגועה.
אני מאמין / שאול טשרניחובסקי
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל, יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל; לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין, אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב, לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו, יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם, אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר. יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ, דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי, לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם, חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי. אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר, לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר; לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
רוצים לקרוא עוד דברים שכתבתי על חיפה? מוזמנים להכנס לכאן ולהתחיל לטייל בעיר.
מוזמנים להשאיר לי כאן למטה תגובות ומחשבות, וגם להרשם לרשימת התפוצה של הבלוג. תקבלו ממני מפעם לפעם עדכונים על פוסטים חדשים שכתבתי, וכן מסלולי טיול להורדה והדפסה. ההרשמה קלה ומהירה ומתבצעת בקוביית ההרשמה למטה בתחתית הפוסט.
コメント