בשנתיים האחרונות אנחנו מנסים לקחת לנו פה ושם כמה שעות גנובות, להרים את העיניים מהעבודה ומהמסכים ולצאת לשוטט באמצע השבוע, באמצע היום, סתם ככה בספונטניות ובלי תכנית מוקדמת. הפעם יצאנו לשוטט בחיפה.
התירוץ הרשמי לכל הדבר הזה היה הפעם התור שנקבע לנו בביטוח לאומי. הגענו מוקדם מהצפוי, בכל זאת קשה לכוון בול כשנתונים לחסדיה של התחבורה הציבורית. לכן נכנסנו לסניף ברדא הקרוב ופצחנו את הבוקר בקרואסון מלא בכל טוב ובקפה טעים ממש.
לא אלאה את הקוראים בפרטי המקרה שלשמו נתכנסנו לביטוח לאומי, אבל אין ספק שכגודל הציפייה – גודל ההפתעה. הכל זורם, מתקתק כמו שעון, שירות אדיב ואנושי, אין תורים בכלל, והמבנה – הו! המבנה. סיימנו עניינינו ויצאנו אל הבוקר הזוהר מלאי התפעלות מהחוויה החיובית מזמזמים: "ביטוח לאומי לצידך, ברגעים החשובים של החיים"...
בביקורנו האחרון בקיבוץ ישבנו ודיברנו נוסטלגיה משפחתית. פתחנו אלבומים וגם גוגל מפס, שאיתר עבורנו את בית ילדותו של אבא-סבא במושבה הגרמנית, שם נולד וגדל. הלכנו לברר מה נשאר. השכונה עדיין מתקשה להיפרד מקישוטי החג, והבית עומד על תילו. איתרנו אותו בקלות מרובה, שכן הכתובת חקוקה בלב גם בגיל 85, ואישרנו סופית בטלפון שלא מן המניין ביום שלישי בבוקר. ניסינו לדבר אל ליבם של היושבים על המרפסת שיתנו להיכנס ולהציץ, אבל הם כנראה חשדו שיש לנו עניין בשיוך זכויות בנכס והיו חשדנים. אז הלכנו משם.
במעלה שדרות בן גוריון פנינו לרחוב הגפן וממש בפינה עם שדרות הציונות נכנסנו לבית האמנים, או בשמו המלא "בית אגודת האמנים בישראל ע"ש מארק שאגאל". נזכרתי שקראתי איפשהו שנפתחה תערוכה חדשה 'חיפה בין הר לים' - תערוכה קבוצתית שבה מציגים אמנים שונים מבטים מגוונים על העיר. יפה. הכניסה חופשית.
מפה לשם המשכנו לשוטט. הכל בעליה כמובן. לא פשוט אבל יעיל לגוף ולנשמה. אספנו כמה מבטים משלנו על העיר, רחובותיה, אנשיה ובנייניה.
עם הגיענו לרחוב הנביאים התלבטנו מעט 'מה עכשיו?'. הקשתות הצהובות של הכניסה לכרמלית הכריעו ונבלענו בבטן האדמה, חבוקים בחיפוי החרסינה הצבעונית שלעד יזכיר לי שירותים ציבוריים. יחד עם זאת, מעבר להיותה כלי תחבורה יעיל ונעים שמקצר דרכים הרריות באופן משמעותי, הכרמלית היא משב רוח של מדינות רחוקות א-לה-אירופה (לקרוא במבטא צרפתי).
פרצנו החוצה אל אור היום במרכז הכרמל, וצעדנו אל מלון דן כרמל. משום מה זכרתי שהוא היה קרוב יותר פעם... כנראה זו אני שהזדקנתי והזיכרון כבר לא משהו וגם הרגליים שצעדו היום כבר כמה קילומטרים טובים. אז הלכנו והלכנו והגענו. וכמו שידעתי, המלון הזה הוא ממש אוצר בלום שאוצר בתוכו אמנות מעולה של מיטב האמנים, בהם דני קרוון, יוסף שאלתיאל, זהרה ובצלאל שץ, יוחנן סימון ועוד.
מכיוון שאף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו עושים ואת מי אנחנו מחפשים, שוטטנו באופן חופשי ונהנינו מהמראות והיצירות רבות הרושם.
השלט המוביל אל הרונדו הפנה אותנו למדרגות ולמסדרון ארוך ומעט אפלולי. גם כאן פגשנו אמנות קיר נהדרת ומכיוון שעדיין לא עוררנו חשד – המשכנו. דחיפה קלה של דלת זכוכית זרקה אותנו אל תוך מה שהיה מסעדת הרונדו. מדובר במבנה ייחודי שהוא חלק מהמלון, אבל גם באיזשהו אופן עצמאי בדרכו שלו. זו היתה מסעדה מפוארת שבה התקיימו ארוחות ואירועים לכל המי ומי. גם כיום, למרות שנראה שאין איש פוקד יותר את המקום, הוא עדיין שומר על הקלאסה ומרשים בצורה בלתי רגילה. והנוף!!!
חמקנו בשקט החוצה.
אוטובוס 37א לקח אותנו חזרה הביתה, אל המסכים, העבודה והחושך שיורד מוקדם מדי בעונה זו של השנה.
אני מקווה שנצליח לגנוב לנו פה ושם שעות נוספות ולשוטט סתם ככה בלי שום תכנית מסודרת. זה תמיד מתכון להפתעות טובות. לפחות מנסיון העבר שלי.
אהבתם לשוטט דרך העיניים שלי בחיפה? כאן אפשר למצוא עוד הרבה המלצות שכתבתי לטיולים בעיר. מוזמנים לשתף אותי בהמלצות שלכם. אני תמיד שמחה ללמוד משהו חדש על המקום שבו אני חיה.
מקסים
כתבת יפה! נהנתי מה"שיטוט" שלכם בחיפה, זה העלה אצלי כמה זכרונות נעימים. תודה.
ראיתי שתויגתי כ "חבר לא ידוע" - איתן קואל