מרחבי האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, פורשים לפנינו תמונה מתעתעת. לכאורה, נראה כאילו אנחנו מכירים ויודעים אלה על אלה כמעט הכל. במציאות, מסתבר, פני הדברים שונים מעט (או הרבה). חלקכם אולי עשיתם מעשה וניגשתם ללמוד עלי בדף נעים להכיר (מה שנקרא בז'רגון המרשתת "אודות"), אחרים מדלגים וממשיכים הלאה. anyway, זמן הסגר הוא הזדמנות בשבילי להסתכל פנימה ולבחון דברים ששגרת היומיום בדרך כלל לא מאפשרת לי. וכך החלטתי שאני רוצה לספר כאן עוד כמה דברים על עצמי. דברים ש(כנראה)רובכם לא יודעים עלי. התלבטתי מה אפשר להגיד כדי להעמיק את ההיכרות בינינו, ואיזה טפח נוסף אני מוכנה לחשוף בפני כולם - אז הנה 10 דברים שלא ידעתם עלי:

1. אין לי חוש ריח

תארו לעצמכם אשה שטיולים הם נשמת אפה (תרתי משמע), חולפת בסמטה קסומה על יד מאפיה. ריחות המאפים הטריים שזה עתה יצאו חמים מהתנור מתערבבים זה בזה, מתערבלים במעלה הסמטה - עוגות קינמון, ככרות לחם שמנמנים, ביגלעך עגולים ו... נאדה! לא מריחה כלום!

או תרחיש אחר – אנחנו צועדים ביער קסום ורטוב. קרני אור ראשונות של בוקר חודרות מבין הענפים שעדיין זולגים טיפות מים. ריח הגשם, האדמה הרטובה והעלים הלחים הנחים עליה מסחרר את הנשמה. חוויה שלמה של מראות, מגע, שמע, ריחות ואפילו אפשר כמעט לטעום את טעם היער הלח - ואני לא שם. משהו מהותי חסר כל כך!

טוב, הבנתם... וזה עוד לפני שדיברנו על ריחות הנענע והאזוב שצומחים לנו פרא בגינה, פריחת הדרים בסתיו, שוקולד חם וקניית בושם בדיוטיפרי... זה לא היה כך תמיד, אלא רק בשנים האחרונות. אולי בגלל זה הגעגוע גדול, כי אני יודעת מה אני מפסידה. לפחות מתנחמת בכך שנחסכים ממני ריחות שכל אחד מאיתנו היה רוצה להימנע מהם...

2. יש לי תעודת סוכנת נסיעות

בימים בהם עוד חיפשתי את עצמי (במחשבה שניה, הם לא הסתיימו עד עצם היום הזה), למדתי שנה בקורס סוכני נסיעות באוניברסיטת חיפה. זה היה לפני הכל – לפני הלימודים האמיתיים באוניברסיטה, לפני שבאו הילדים לעולם, לפני שהבנתי ש"תחושת בטן" זה אחד הדברים החשובים בקבלת החלטות ושאסור לזלזל בה, גם אם היא נראית מופרכת באותה נקודת זמן.

התקבלתי ללימודים על סמך ראיון אישי, שבו ידעתי להשיב על השאלה "מהי בירתה של איסלנד?". הקורס היה חדשני דאז, אך במבט לאחור נראה כה ארכאי. שמענו הרצאות על מדינות מעבר לים ומסלולי טיול, למדנו בעל פה קיצורי שם לשדות התעופה ברחבי העולם, תרגלנו באמצעות תוכנות שלאף אחד מאיתנו לא היתה גישה ישירה אליהן מכיוון שמחשב לא היה אז מוצר מדף, יצאנו לטיולים בארץ ועברנו בסיום הקורס מבחן קשוח.

מעולם לא עסקתי במקצוע ואני יכולה להתגאות בכך שיש לי תעודה במקצוע שנכחד מן העולם בעידן ה"תפור לעצמך באינטרנט טיול לפי מידותיך". ומה נשאר לי מהקורס? מבט נוסטלגי על איך נראה עולם התיירות פעם, חברה אחת וגם את התשוקה לנסוע ולראות עולם. חייבת לנסות לחפש את המחברת שלי מאז.

3. אני צמחונית מגיל 15

איכשהו, כמעט כמו כל דבר בחיים שלי, גם זה קשור לטיול - הפעם טיול פסח של השמו"ץ, כיתה ט'. אנחנו מחולקים לחוליות, כאשר כל אחת מהן נעה בשטח בנפרד עם מדריך בוגר בכיתה י"א (גם כן בוגר...). לארוחת הערב מתכנסים יחד. כל חוליה אחראית לבשל מנה אחת שכולם יחלקו. וכך, לאחר שאכלנו בתאבון את המנה העיקרית שאחת החוליות שקדה עליה רבות (תוך ציחקוקים בלתי ברורים), גילינו לחרדתנו שמקורו של הבשר הטעים היה מיני חלזונות ולטאות שהחבר'ה טרחו לאסוף במשך היום בניצוחו של המדריך "הבוגר". מאז בשר אינו חלק מחיי.

4. התחתנתי בקפריסין

הכרנו בתיכון. עד היום יש ויכוח מי התחיל עם מי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים זה כנראה כבר באמת לא חשוב. על כל פנים, לאחר 9 שנים שבהן הספקנו לא מעט, החלטנו "לשים לזה סוף" ויצאנו יחד לאי הקפריסאי לתת תוקף לאהבה המלבלבת.

יומיים של פרוצדורות בלרנקה הסתיימו על מדרגות העירייה. חגיגיים מתמיד - בטי-שירט, מכנסיים קצרים וסנדלים, קיבלנו תעודה שמקנה לנו את הזכות להרשם בארץ הקודש כזוג נשוי לכל דבר. ראש העיר לחץ על play בטייפ קסטות, ולמנגינת מארש החתונה יצאנו לדרכנו לתור את האי.

נסענו בדרכי עפר ובכבישים נידחים, עלינו להרי הטרודוס, ירדנו לחופי הים, עצרנו בכפרים מהממים, ישבנו בטברנות סכוכות גפנים עתיקות, טעמנו ממטעמי המקום וישנו כמו גדולים ב... אוהל. פינוק אמיתי. האמת שאני לא זוכרת הרבה דברים מטיול ההוא ומזל שיש לי באלבום כמה תמונות מצהיבות שיזכירו נשכחות.

5. אני פחדנית

אם יש פחד מסויים שמסתובב לו חופשי אי-שם, אין לי ספק שהוא ידבק אלי. יש לי פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים, פוחדת פחד איימים מהחושך, מנחשים. אני פוחדת שלא אסתדר, שלא אצליח, שאאבד את הדרך, שלא יבינו אותי, להמשיך? וככה יוצא שטיולים מהווים בשבילי אתגר כפול ומכופל, אם זה בטיפוס בסולמות בסלובקיה ובסובב מון בלאן, אם זה חיות מסוכנות באוסטרליה, אם זה כניסה למגדלי מדרגות צרים ופתלתלים המובילים אותי לתצפיות שאני כה אוהבת. אבל אין ספק שמעל כולם התעלה על עצמו הטיול שלי לבד לאמסטרדם. הוא הוציא ממני באמת את כל השדים החבויים והלא רציונליים שלי, ואילץ אותי פשוט להתגבר...

6. אני מתה על אמנות קיר סוציאליסטית

אולי זה הקיבוץ, אולי זה אופי, אולי זה "על המשמר" שכותרתו נחקקה על לוח ליבי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אין לדעת מאיפה זה התחיל ולאן זה יגיע, אבל אמנות סוציאליסטית נוגעת לליבי. אני מחפשת אותה בכל מקום אליו אני נוסעת, ומוצאת אותה בעיקר במדינות שהשתייכו בעבר ל"גוש המזרחי", אך לא רק. במסעותיי אחרי אמנות קיר בחיפה למדתי שלא מעט מן האמנים שפעלו כאן בתחום באמצע המאה הקודמת השתייכו לזרם הריאליזם הסוציאליסטי. הסגנון האמנותי שהתפתח בברית המועצות, ניסה לקדם מטרות פוליטיות על ידי דימויים אוטופיים מלאי אופטימיות שתיארו את האדם העובד, החסון והשמח, ואת החברה הצופה אל העתיד. ולי רק נותר להגיד שבהחלט יכולנו ללמוד מהם משהו!

7. עברתי המון דירות

לא באמת ספרתי, אבל יש מצב שעברתי עשרות מקומות מגורים בחיי. זה התחיל עוד בימי הילדות בקיבוץ גבולות, שם עברנו מבית ילדים אחד למשנהו וכך גם בין "חדרי הצעירים". בצבא גרתי לסירוגין בראשון לציון, בבאר שבע, בעומר ומפעם לפעם גם בקיבוץ. התגוררתי מספר חודשים באילת ושנה בקיבוץ ניר עוז, שנה בירושלים, שנתיים במושב גבע כרמל ועוד 7 שנים בקיבוץ בית אורן. אל חיפה הלכתי ובאתי לא פחות מ- 4(!!) פעמים. בפעם האחרונה נשארנו כאן לתמיד, כך אני מקווה, או בגרסה הפולנית – מכאן יוציאו אותי רק על אלונקה.

8. בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית

זה סעיף שבאמת לא קשור לטיולים, אבל בא לי לספר עליו... נלחמתי להגיע לקורס מאבחנים פסיכוטכניים, למרות שלא התקבלתי אליו בתחילה. זה היה שווה כי הקורס היה אינטנסיבי אמנם, אך מאד מעניין וגם השירות שאחריו היה משמעותי ומרתק. שירתתי בבאר שבע ובתל השומר, גרתי בדירות שכורות – כיף אמיתי ותחושת עצמאות מטורפת לקיבוצניקית שכמוני. ראיתי פעמיים בשבוע סרטים בקולנוע, הכרתי המון אנשים שחלקם מלווים אותי עד היום, ובצניעותי אגיד שיש מצב שקבעתי גורלות של חלק מהאנשים שקוראים את הפוסט הזה עכשיו.

9. אני לא נותנת ל"נפילות" לקלקל לי את הטיול

טיול מוצלח לדעתי הוא כזה שסך מרכיביו נכון לי – החברה, מזג האוויר, המקום, הקצב, האווירה - ולאו דווקא טיול שהתכנית שלו ידועה, ברורה וסדורה מראש. אני לא אוהבת לתכנן טיול עד הפרט האחרון, כי תכנון מדוקדק לא משאיר מקום להפתעות, לגמישות ומפחית את התלהבות הגילוי. אבל אליה וקוץ בה – כאשר לא כל הפרטים סגורים עד הסוף מתפנה מקום לנפילות. ואין ספק שהיו לנו כמה כאלה שייזכרו לתמיד.

כך למשל בנסיעתנו לטאלין הזמנו חדר זוגי, שבדיעבד התברר כחדר של מטר על מטר עם מיטת קומותיים. תארו לעצמכם כמה זה היה מאתגר... בטיול בת המצווה לפריז נסענו בבוקר האחרון שלנו בעיר עד פארק דה לה וילט רק בשביל לגלות שהוא סגור באותו יום. בטרק סובב מון בלאן (שדרך אגב היה מתוכנן מראש למשעי) אחד המקומות שהכי חיכיתי לעבור בהם היה הכפר Dolonne ששוכן בצמוד לעיירה קורמאיור. בזמן אמת, הגעתי לשם עם כאבי שרירים איומים אחרי ארבעה ימי הליכה מייגעים שלא איפשרו לי את השיטוט בכפר היפהפה. לשם עוד אחזור בטוח!

כל הדברים הלא צפויים הללו יכלו אולי להימנע, אבל אני בוחרת לקבל אותם באהבה ולהסתכל עליהם (אולי כמו על החיים עצמם) כחלק מהחוויה הכללית, שהיא שלמה דווקא בגלל הפגמים הקטנים שמעטרים אותה.

10. אני רוקמת כל הזמן טיולים חדשים

טיול מתחיל אצלי כמעט תמיד באופן לא צפוי. זה יכול להיות תוך קריאת סיפורי טיול שכתבו אחרים, תמונה של מקום ששבתה את ליבי, או פשוט השראה שנוחתת עלי ברחוב, בבית, בנסיעה, או אפילו בחלומות שאני חולמת.

הדוגמא הכי בולטת לסיפור טיול ש"עשה לי את זה" הוא טרק סובב מון בלאן. התוודעתי אל הטרק לראשונה בבלוג של ענבר באתר למטייל, והוא כל כך הקסים אותי שהיה לי ברור שפעם גם אני אהיה שם. החלום נרקם אצלי במשך כמה שנים, בהן חזרתי וקראתי בסיפור שכתבה – הופכת בו כל אבן. ואכן הגשמתי את המשאלה שלי וצעדתי את המסלול הנהדר.

לעומת זאת, הטיול המשפחתי שלנו לאזור ברצלונה והפירינאים התחיל מצפייה מקרית ביותר בטור-דה-פראנס. התחרות עצמה, אם אודה על האמת, לא ממש עניינה אותי, אבל הנופים של הפירינאים שנשקפו מאחורי הרוכבים... אחחחח הנופים...

הנסיעה שלי עם חברות ילדות לברגמו באיטליה נולדה מתמונה שראיתי ברחבי המרשתת. זו היתה אהבה ממבט ראשון ממש! העיר הקסימה אותי עד כדי כך (עוד לפני שביקרתי בה, כן?) שהייתי מוכנה להמר עליה כיעד מרכזי לטיול, למרות שכולם רק עוברים בה בדרך ל... או בדרך מ... בדיעבד ההימור הצליח מעל ומעבר!

נעים לי לחלום טיולים חדשים, גם אם לא תמיד אני מצליחה להגשים אותם. לפעמים חולף זמן והם פשוט מתפוגגים כי אני כבר בדרך לחלום הבא... אבל אף פעם אני לא שוכחת, ותמיד מקפידה שיהיו לי בכיס החולצה קרוב ללב כמה חלומות שמורים.

כתיבת הפוסט הזה איפשרה לי לעצור רגע, להיכנס לתוככי עצמי, להרהר ומשם - למקלדת ולאיסוף התמונות שצולמו ברגעים ובהקשרים אחרים לגמרי במהלך חיי. אני מקווה ששמחת הכתיבה שלי עברה אליכם, שהיה מעניין לגלות עוד טפח, ושהצלחתי לחדש (לפחות לחלקכם) משהו בנוגע אלי. מוזמנים לשתף בתגובות בדברים שאני לא יודעת עליכם. אני סקרנית.

מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג. ההרשמה בקוביית ההרשמה בתחתית הדף. כל פוסט חדש שמתפרסם יגיע אליכם למייל ומפעם לפעם גם הפתעות כמו מסלולי טיול חדשים להורדה והדפסה. מאחלת שהמסלולים הללו יהפכו במהרה מחדש לרלוונטיים ושנחזור לטייל בכיף.

שנה טובה (עדיין מותר לאחל?) לכולנו!

#עשרהדבריםשלאידעתםעלי #אורהגזית #חלומותשמורים