על אף שהאיש מהבקתה הבטיח לשמוע את חדשות מזג האוויר, הוא לא שמע, והעננים שנראו לא בישרו טובות. בכל זאת, התחלנו לטפס לכיוון Snøhetta , וככל שעלינו במעלה ההר סגרו עלינו העננים, הרוח נשבה והתקוות נישאו איתה. העליה היתה קשה והטיפוס על דרדרת האבנים אילץ אותנו לדלג מבולדר לבולדר. במעלה ההר טיפסנו על שלג, שלפי המפה יושב על קרחון קטן שאותו לא ראינו. על הפסגה מצאנו בקתה, אך לאכזבתנו היא היתה סגורה. עמדנו בשלג שהחל לרדת עלינו ו"צפינו בנוף" שכוסה בעננים, תוך שיחה עם קבוצה צ'כית שהגיעה בסערה לפסגה. הצ'כים, נלהבים מזה שנתנו להם חופש, מטפסים על כל הר בנורבגיה. קפואים ודי מאוכזבים מהראות הגרועה נפרדנו מהם ופנינו לרדת במדרון הצר והתלול, כאשר תהומות משני צידינו (למרבה השמחה לא ראינו אותם בגלל הערפל). פוסעים מסימן לסימן לפי עקבות המקדימים אותנו. הירידה בשלג ובגשם על האבנים החלקות גרמה לנו להתעופף פה ושם, אבל ללא נזק ממשי.

אחר הצהריים הגענו לבקתת Åmotdalshytta מצידו השני של ההר. עשינו הפסקה ארוכה, בתחילה בחוץ, אבל התחיל גשם ורצנו עם התה שרתח וקופסת המקרלים ברוטב עגבניות פנימה, שם טרפנו ארוחת צהרים ושתינו מספר כוסות תה עם זוג גרמני, שכיבד אותנו בשוקולד. לאחר כשעתיים נפרדנו מהבקתה המחוממת ויצאנו לדרך שוב. סוף הדרך היה נאה למדי, בין אגמים קפואים למחצה שנצנצו בשמש, שאמנם נעלמה במהרה והתחלפה בגשם, אך זה היה סיום הולם ליום הארוך. התמקמנו בבקתה Loennechenbua, שהיתה פתוחה אך לא מאוישת – בקתה בשיטת התשלום העצמי. בספר האורחים גילינו שזוג ישראלי היה כאן לפני שנה. טוב לדעת שאנו לא הישראלים היחידים שחורשים כאן. בחוץ 6 מעלות ובבקתה 25. היא קטנה והתנור מחמם אותה מהר מאד. היא מצוידת בכל ומאורגנת היטב, כמיטב המסורת של ה- DNT ואנחנו שותים תה בכוסות חרסינה סיניות.